לפרסום חייגו: 050-5788255

לזכרם בהעוטף

לזכרם - הספדים, זיכרונות ודברי נחמה

עדות מן התופת: סיפורן של שושנה ותמר

שושנה וייס ז"ל ותמר שלוי ז"ל היו נערות צעירות בתקופה בה החלה מלחמת העולם השנייה. יובל בר מקיבוץ בארי, אשר לימים התחתן עם בתה של תמר, תיעד את הקורות אותן בתקופת השואה. זהו סיפורן

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מערכת העוטף

haotef@gmail.com

www.haotef.co.il

הגעתי למחנה אושוויץ בתחילת חודש יולי 1944, ברכבת האחרונה שיצאה ממחנה המעבר קישטרצ'ה שליד בודפשט, עם אימי רוז'י. התנאים ברכבת היו איומים והצטופפנו 60 איש בקרון. חשבנו שאנחנו נוסעים לעבוד בגרמניה, על אושוויץ לא שמענו בכלל.

כאשר הקרונות נפתחו, ראינו מולנו הרבה אנשים לבושים בבגדים עם פסים. הם היו בעיקר פולנים ואמרו לנו להשאיר את כל החפצים וללכת למחנה. בקצה הרציף עמד אדם והפריד את הילדים והחולים, מאוחר יותר נודע לנו כי זה היה מנגלה. אותנו העבירו לבלוקים. היינו כאלף נשים בבלוק מספר 31. שוכבים על הרצפה, בבלוק שלנו לא היו מיטות רק קש על הרצפה. לאט לאט התחלנו להבין לאן הגענו, אבל עדיין לא ידענו על תאי הגזים.

קמנו כל בוקר מוקדם, בארבע או בחמש, קיבלנו מעט קפה שרובו היה מים והיינו עומדים שעות בחוץ בחמישיות, תמיד בחמישיות. אחרי כמה שעות, בעשר וחצי היו מכניסים אותנו חזרה לבלוק. הקאפו שלנו הייתה יהודייה פולניה, שהרביצה כל הזמן לאסירות. קיבלנו מכות כל הזמן, פעם אחת אזרתי עוז ושאלתי אותה, איך היא יכולה להכות אישה מבוגרת כאימי. היא ענתה לי "בזמן שאתם ההונגרים, עוד רקדתם ואלסים, אותנו כבר שרפו כאן בתאי הגזים", היא פשוט התנקמה בנו על שאותנו השאירו לסוף.

בצהריים קיבלנו מין מרק שדמה יותר למים דלוחים, ולחם - חצי קילו לחם, והיינו צריכים להסתדר עם זה ולשמור שיהיה מספיק לכל היום. רוב תושבי ביה, הכפר ממנו באנו, לא שרדו באושוויץ. רובם היו זקנים או מבוגרים מכדי לשרוד. אני זוכרת שני בחורים מהכפר שהתאבדו, אחד מהם כשרץ אל הגדר החשמלית.

באוגוסט עשו עוד סלקציה, והמבוגרים יותר הועברו לצד. אימא, שחלתה בדיזנטריה באותו זמן והייתה חלשה, נלקחה גם היא הצידה, עם עוד נשים. בחורות כמוני בנות 20-19 נשלחו חזרה לבלוק. היו כמה בחורות שרצו לאימותיהן ולא רצו להיפרד והן נלקחו יחד איתן לתאי הגזים. אני נשארתי ועד היום יש לי רגשות אשם על שהשארתי אותה לבד, למרות שאם הייתי הולכת איתה לא הייתי חיה היום. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אימא.

ב- 20 לאוגוסט, פינו אותנו מאושוויץ. אני זוכרת את התאריך כי ביום זה חל יום סטפן הקדוש בהונגריה. נסענו ברכבת למחנה מעבר גדול בשם שטוטהוף. משם הועברנו כעבור מספר ימים למחנה טון THORN .זה היה מחנה עבודה וכל יום יצאנו לחפור תעלות נגד טנקים. התנאים במחנה טון היו טובים יותר יחסית לאושוויץ. קיבלנו יותר אוכל וגרנו בצ'לטים, מעין צריף עגול וגדול מעץ. כאלף נשים היינו בצריף. היה לנו אפילו תנור במרכז הצריף ובימי ראשון לא עבדנו. היינו במחנה ועבדנו במשך כחודשיים. מפקד המחנה התנהג בצורה טובה לאסירות.

היינו קמות כל בוקר מוקדם, צועדות 5 ק"מ ועובדות עד אחר הצהריים ואז צועדות חזרה למחנה. חפרנו עם כלי עבודה ושמר עלינו קצין אס אס שהתנהג בצורה נוראית. מכות וקללות היו מנת חלקנו כל הזמן. אחרי המלחמה הוא הועמד לדין וחברה שלי שגרה גם היא ברמת אביב נסעה לגרמניה להעיד נגדו. גם אליי התקשרו, אבל לא רציתי לנסוע. אמרתי שאני על אדמת גרמניה לא דורכת, והעדתי נגדו בתל אביב.

יום אחד הודיעו לנו שעוזבים. הרוסים התחילו להתקרב, דבר אותו לא ידענו, ואותנו לקחו והתחלנו ללכת ברגל. זו הייתה אחת מצעדות המוות. מי שיכול היה ללכת הלך, מי שלא, נשאר בצריף והגרמנים הרגו אותו. התחלנו קרוב לאלף נשים עם שומרים חמושים שהרגו את כל מי שנפל או שלא היה יכול להמשיך. היינו עם בגדי אסירים מפוספסים ונעלי עץ, צועדים בשלג של תחילת החורף. בסוף כל יום היינו נשכבים במקום בו עצרנו ונרדמים, עד שהעירו אותנו והמשכנו ללכת. כך הלכנו עד שהגענו לטירה גדולה בקרבת העיר ברומברג שבפולין. שיכנו אותנו שם. היו בטירה הרבה חדרים, והגרמנים הסתלקו.

נותרנו לבד בטירה כשש מאות בחורות. היינו חבורה של כמה בחורות, והמבוגרת שביננו אמרה לנו שכדאי שנתחבא, למקרה שיבוא מישהו או שהגרמנים יחזרו. בזמן שיתר הבנות הסתדרו בחדרים, אנחנו ירדנו למרתף שהיה מלא בפחם. התחבאנו בתוך הפחם, ממש התחפרנו בתוכו. למחרת חזרו הגרמנים ולקחו את כל הבחורות, הם אפילו ירדו למרתף לחפש, אבל הסתתרנו טוב, עד שהם הסתלקו. נותרנו כמה בחורות משוחררות. היו בסביבה סוסים קפואים שמתו. חתכנו מהם חתיכות ואכלנו, הבשר היה טעים ביותר.

נשארנו בטירה כמה ימים, זה היה בערך בסוף אוקטובר 1944. התחלנו ללכת לכיוון שחשבנו שהרוסים נמצאים. מצאנו צריף קטן שהיה ממוקם במקום גבוה. הצריף היה ריק, החלב על האש היה עדיין חם, מפני שהגרמנים ברחו זמן קצר לפני כן. מעולם לא טעמתי חלב טעים יותר מהחלב בצריף הזה. נשארנו בצריף יומיים, עד שחיילים רוסים הגיעו לאזור. חייל אחד נשלח לבדוק את הצריף ומצא אותנו. הוא חשב שאנחנו ילדים גרמנים. היינו ללא שיער ובמשקל נמוך, ממש עור ועצמות. אמרנו לו שאנחנו בחורות יהודיות, אבל רק כשהוכחנו לו את זה ממש, מה יש לנו מתחת לבגדים, הוא האמין לנו. משם נסענו בטרמפים וברגל לכיוון העיר ורשה. בוורשה נשארתי כמה חודשים מקבצת נדבות במטרה להשיג קצת אוכל.

בפברואר 1945 התחלתי את המסע חזרה להונגריה עם חברתי הטובה קלרי. צעדנו ברגל, בטרמפים או ברכבות. אנשים ידעו מיד מי אנחנו ולאן פנינו מועדות. כשהגעתי לבודפשט הלכתי לבית דודתי איירין משום שידעתי שאחותי אמורה להיות שם.

מתוך עדותה של תמר שלוי ז"ל, אחותה של שושנה  – "..ואז יום אחד כשהייתי בחוץ, אני שומעת צעקות של הדודה מהדירה. רצתי מהר פנימה וזו הייתה אחותי שחזרה מאושוויץ. הדודה הזו הייתה מרכז המשפחה בבודפשט ואחותי החליטה לנסות את מזלה אצלה. היא עשתה את כל הדרך מפולין אל בית הדודה. השמחה הייתה גדולה ואז אני שואלת אותה "איפה אימא?" ואחותי שלא רצתה לספר מיד, אמרה לי "היא באה עוד מעט". אני רצתי למטה בשמחה לחכות לה, אבל אז אחותי הסבירה לי למה אימא לא תחזור.

בשלב זה חשבנו, אחותי ואני, מה לעשות. דבר ראשון חזרנו לכפר ולא מצאנו שום דבר. ראינו חפצים שלנו, כריות ושמיכות אצל השכנים והבנו שאין לנו מה לחפש שם יותר".

שושנה ותמר עלו לישראל שנה מאוחר יותר. שושנה וייס נפטרה באוגוסט 2016 בגיל 91, היא השאירה אחריה בן ובת, חמישה נכדים ו- 12 נינים, תשעה מהם חיים בבארי. שושנה הייתה השורדת האחרונה ממשפחתה הענפה ויחד עם אחותה תמר, השורדות הכמעט יחידות מהכפר ביה שבהונגריה. יהי זכרן ברוך.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: